הגירוש הגדול

האחד עשר בספטמבר שנת 1861 . 500 בני משפחה צ'רקסית כתבו מכתב לצאר הרוסי אלכסנדר השני:

הוד מלכותך, צווה עלינו ואנו לפקודתך , מוכנים למלא אחר הוראותיך כלשונם. נפרוץ כבישים ונבנה ביצורים ומגורי חיילי הוד מלכותו , ואנו נשבעים כי נחיה בצלכם בשלום והרמוניה, אבל אנא אל תגרש אותנו ממולדתנו בה נולדו וחיו אבותינו ובנינו . מיום והלאה נגן עד שארית חיים על מקומות אלה על בסיס שווה עם חייליך . אל תגרש אותנו , אל תגרשו אותנו !

כולם גורשו בנובמבר שנת 1861. הסכסוך בין רוסיה וההרריים של מערב הקווקז התאפיין בצורה יוצאת דופן על ידי גירוש בני משפחות הקווקזים המקוריים מאזורים אלה לאימפריה העותומאנית באופן מיידי . ארבע שנות הסכסוך הסתיימו בהכנעת השבטים הצ'רקסיים בצורה מוחלטת , הפעילות הצבאית במערב הקווקז מחקה ממפת העולם חלק מהשבטים הקווקזיות באופן מוחלט . השמידה אותם מהיסוד ומחקה זכרם .

ההתיישבות הצ'רקסית ברבת עמון נתהוותה ביוזמת הסולטאן עבדלחמיד , במטרה לחלץ את מזרח הירדן מידי הערבים הבדווים. הקבוצה הראשונה של המהגרים והעקורים הגיעו בשנת 1868 . שכללה כ- 50 משפחות משבט השפסוג . ובשנת 1880 הגיעו למזרח הירדן שני גלים של מהגרים צ'רקסים . לרבת עמון הגיעה קבוצה גדולה ממחוז קברדינו ( בקווקז ) , קבוצה אחרת משבט בזדוג התיישבה שמונה מייל מערבית לעיר , ליד מעיין עם מים מתוקים יעד יסירא ( ואדי אלסיר ) . שנתיים אחרי , ההתיישבות ברבת עמון התחזקה עם הגעת קבוצה שנייה משבט קברדינו . ובשנת 1901 הגיעו עוד צ'רקסים מטורקיה וייסדו עיירת נהור ( נאעור ) .

הצ'רקסים היגרו לירדן , אתם מאפייניהם והפוטנציאל הטכני שלהם והתרבות העשירה . היה להם גינות קטנות סביב בתיהם , שנהגו לנטוע בהן עצי פרי, ירקות , עדשים, חומוס ואפונה . גידלו פרות ושתו מהחלב שלהן , בשונה מהערבים בזמנים ההם . הם השתמשו בשוורים המסורסים לחריש האדמה , וגדלו עופות , כבשים , עזים וסוסים.

הצ'רקסים גבוהי קומה מהערבים ,עם כתפיים רחבות , וצבע עור בהיר. הגברים חובשים כובעים גבוהים שהפכו בהמשך לציוד הכרח במדים הצבאיים האחידים של המשטרה הפלסטינית . וגם לבשו חולצה לבנה עם צווארון עומד , מעיל ארוך וחגורה מליאה בכדורי ציד. בגד זה עדיין משמש עד כה את המשמר המלכותי הירדני המורכב מהצ'רקסים , ואשר מלווים את המלך בטקסים הרשמיים מאז תקופתו של הנסיך עבדללה , והצ'רקסיות לובשות בגדים ארוכים ורפויים . והן לא מצועפות , ונהנות מחופש יותר מאשר שאר הנשים המוסלמיות . במהלך החגיגות הגברים והנשים רוקדים יחד. דבר אשר העלה את זעמם של הבדואים ולא מצא חן בעיניהם .

במחצית השנייה של המאה העשרים עד מהרה הפה הקהילה הצ'רקסית ממיעוט אתני חקלאי מסורתי לרכיב בסיסי מודרני בירדן , ורכשה אופי ערבי. כל הצ'רקסים המבוגרים מדברים בשתי השפות הערבית והצ'רקסים , והצעירים האינטלקטואלים מדברים בשלוש שפות , ואנגלית כן . רבים מהם הם בוגרי אוניברסיטאות בלבנון , מצרים , בריטניה וארצות הברית . יחד עם זאת , הקהילה הצ'רקסית באותו זמן שומרת על מסורת המשפחה החד לאומית , עם קיום של מקרי נישואי צ'רקסים עם ערבים , זה עדיין בגדר היוצא מן הכלל. הקהילה ממשיכה לעודד נישואים עדתיים אם ניתן להגדיר זאת כך , זוהי תופעה רגילה.

המהגרים מהקווקז שמורים על תרבותם המיוחדת בכל האמצעים. השיטות המסורתיות לגידול ילדים , והיחסים החברתיים המסורתיים שהצ'רקסים הביאו אתם מהקווקז עדין תקפים עד עצם היום הזה . וגם כללי האתיקה הלא כתובים לנימוסין הצ'רקסיים " אדיג'ה ח'אבזה " ומקורות תנאי המחיה " בזאנג'ה "

סיפור הגירת סבים של האנשים האלה לשולי האימפריה העותומאנית , היה אסון הומניטארי ברוב המקרים. מאות אלפים מההרריים מצאו את מותם ונספו בגלל חסך ורעב בדרך , ובמקומות מגוריהם החדשים . ארכיוני הדיפלומטיה הרוסית יכולים להעיד כי המהגרים פנו יותר מאשר פעם , בעתירות ובקשות להחזרתם למולדת . עתירות כאלה הוגשו לפקידים בעידן הסובייטי גם . עם זאת , מספר האנשים שהורשו לחזור ניתן לחשב על אצבעות כף היד. האם לא ישתנה דבר במצבם עכשיו עם הגעת ממשלה רוסית חדשה שלא חסר לה שכל בריא , וזאת לאחר מאה וחמישים שנה של הגירה בכפייה זאת ?.האל יהיה לכם כעזר , וייתן לכם את ההזדמנות לחזור למולדת אבותיכם הנגזל .

פורסם על ידי אתר רוסיה היום